<h1>לאוין לדעת הרמב"ן ששכח הרמב"ם בספר המצות</h1>
<h2>דף ס:</h2>
עוד אחת מעט היא מכמה ספיקות מניעות שבאו בעמון ומואב ושעיר, אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה (דברי' ב' ט'), ובבני עמון (שם י"ט) אל תצורם ואל תתגר בם, ובשעיר (שם ה') אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל. הנה אלה שלש מניעות מפורשות בתורה לא הביאום בעלי חשבון המצות במספר. וראיתי לרב בעיקר השלישי (עמ' צ"ח) שהן מצות לשעה ולא לדורות עד שעשאן על בעל ההלכות תמה וקושיא, אמר כשמנה לאוין שהיו לפי דעתו שלהרב לשעה למה לא מנה אל תצר את מואב והמניעה שבאה בבני עמון אל תצורם ואל תתגר בם. ואני תמה על כולם שהרי כתוב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתי את ער ירושה וכתיב (שם) כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכתיב (שם) לא אתן מארץ בני עמון לך ירושה כי לבני לוט (נתתי את ער) [נתתיה] ירושה. והדבר ידוע שלא תקרא ירושה אלא הדבר הניתן לדורות כמו שאמר בארצנו (שם) כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו. וכן הרב עצמו (ריש שרש ג') הביא מלשון מורשה קהלת יעקב שהוא לדורות. ולשון חכמים (ב"ב קכ"ט:, קל"ג.) וירושה אין לה הפסק. וכך אמרו (זבחים קי"ט.:) מנוחה זו שילה ונחלה זו ירושלם לפי שהיא בית עולמים. ודרשו לענין מעשר (ר"ה י"ב:) הקישו הכתוב לנחלה מה נחלה אין לה הפסק אף מעשר אין לה הפסק. ומאחר שהוא יתעלה ביאר טעם המניעה ממלחמת אלה האומות מפני שנתן להם הארץ ירושה, אם כן המניעה גם כן לדורות היא שלא נגזול נחלתן ואת אשר הוריש י"י אותם יירשו לעולם. וראיתי עוד אגדה בבראשית רבה (ס"פ ויצא) וכן במדרש תילים (מזמור ס' ע"ש) ובתנחומא (פ' דברים ג' ע"ש) שונין אותה, אמרו בשעה ששלח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סב את ההר הזה, פגע במואבים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה. שלח יואב את המאורע. באותה שעה לא נהג עצמו מלך אלא עמד והעביר פורפירין מעליו ועטרה מעל ראשו נתעטף והלך לו אצל סנהדרין אמר להם רבותי לא באתי בכאן ללמוד אלא ללמד ואם אתם נותנים לי רשות אני מלמד. שלחתי את יואב לארם נהרים ולארם צובה פגע באדומיים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן רב לכם סוב את ההר הזה. ולא הם פרצו את הגדר תחלה ויאסוף אליו בני עמון ועמלק. פגע במואביים ובקש לזנבן הוציאו לו אסטליות שלהן אל תצר את מואב. ולא הם פרצו את הגדר תחלה שנאמר וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור וגו' ועתה לכה נא ארה לי. עד כאן אגדה זו. והנה הסנהדרין ואדוננו דוד לא אמרו ליואב שאין המצות ההן לדורות אלא באו בטענות שהם פרצו את הגדר תחלה. ומכל מקום צריך עיון אם נסכים שנאמרו לדורות היאך אבדו זכותם בשביל שפרצו הגדר. והרי לא נאמרו בתורה בתנאי אלא מצות מוחלטות לדורות. ואפילו אם יש בהם התנאי הזה, על כל פנים ראויות הן להמנות. שאינן מצות לשעה אלא לדורות היו נוהגות עד שיפרצו הם את הגדר תחלה. והנראה אלי בטענה הזאת כי המניעה בתורה היתה לדורות שלא נערוך עמהם מלחמה לקחת מהם ארצם כי היא נתונה להם ירושה לעולם אבל לזנב מהם הנחשלים לא נמנענו בתורה. אבל הם הוציאו כתובים הללו שהם בידם אונות ושטרות שיש להם זכות בם ואמרו ליואב הנה ארצנו אסורה לכם וגם מלחמתינו מנועה מכם ואדוננו המלך דוד עליון השלום הורה ולימד שאין הכונה בתורה אלא לאסור לקיחת הארץ מהם אלא שאמר יתעלה למשה רבינו עליו השלום שלא נערוך עמהם מלחמה שהארץ נתונה להם ירושה ואין משה וישראל לסטים באים לשחת העולם ולא לזנב אומה מן האומות אלא לרשת נחלה אשר נתן השם לאבותם. ואולי דרשו מלשון אל תתגר בם שלא אסר אלא שלא יריבו עמהם חנם. שהמתחיל במריבה יקרא כן כמו יגרה מדון (משלי ט"ו). אבל אם יתגרו בנו מותר לנו להנצל וגם להנקם מהם כפי הראוי לנקמת מה שעשו עמנו רעה רק ארצם נשאיר להם שהיא נחלת י"י להם. והנה עתה שפרצו הם הגדר לא נמנענו לזנבן ולקחת נקמתינו מהם כמצוה הבאה במדין (מטות ל"א) נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אע"פ שאין לנו בארצם חלק ונחלה. וכבר תמהו החכמים (עב"ק ל"ח.:) למה אמר נקום נקמת בני ישראל מאת (בני) המדינים ולא צוה כן במואבים, לאחר שצוה אל תצר את מואב אמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים ולא צוה כן במואביים ועמונים מפני שתי פרידות טובות שאני עתיד להוציא מהן. ובמדרש אגדה מזכירין כן תמיד. אמרו במדרש אלה הדברים (פ"א סט"ז ע"ש) מי יובילני עיר מבצר מי נחני עד אדום רבנין אמרין לא ראשו שלפסוק סופו ולא סופו ראשו מי יובילני עיר מי נחני מי יובילני מי יתן לי שאפרע ממנה אמר לו הקב"ה דוד ידיך חדודות חרוצות הן ואני מבקש לרדות בהן את עולמי, כבר משה רבך בקש להזדווג להם אמרתי לו רב לכם רב לך אינו אומר אלא רב לכם רב לך רב לתלמידך. הנה גם דוד הוזהר שלא יכריתם ויקח את ארצם מהם. ולכן שם נציבים באדום (ש"ב ח', דה"א י"ח) כי לא נמנענו רק מקחת מהם ירושה אשר נתן להם השם. וכן בבני עמון הותר לזנבן לנקמתו שעשו אחרי כן רעה. שנאמר (שופטים ג') ויאסוף אליו בני עמון ועמלק. ולא מצינו מלחמה לדוד עם מואב זולתי מה שאמר (ש"ב ח') וימדדם בחבל ופירשו (מדרש תהל' ז' ה') שעשה זה לנקמה שהם המיתו את אביו. או שהותר מפני מלחמה שעשו עם ישראל. כי בעגלון מלך מואב נאמר ויאסוף אליו בני עמון ועמלק ויכו את ישראל. ושמואל אמר (ש"א י"ב) וימכור אותם ביד סיסרא וביד פלשתים וביד מלך מואב וילחמו בם. ובהגדת בראשית רבה התירו מפני בלק ששלח לבלעם לקללם ועשה עמהם רעה להכשילם בבנות מואב אחרי אזהרת אל תצר את מואב כמו שהזכרנו. אבל במדרש תילים (ס') מזכיר זה להתיר לדוד ארם נהרים מפני שהיה בלעם משם שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב. ובראשון שלמסכת ראש השנה אמרו בירושלמי (ה"א) כתיב [מ"א ב' י"א] והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה בחברון מלך שבע שנים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה וכתיב [ש"ב ה' ה'] בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלם מלך שלשים ושלש שנה. והשיבו בזאת השאלה א"ר יודן בר' שלום כתיב [מ"א י"א י"ו] כי ששה חדשים ישב שם יואב וגו' אמר לו הקב"ה אני אמרתי אל תתגר בם ואתה התגרית בם חייך שאינם נמנין לך. הנה עם כל זה ההיתר שלימד בסנהדרין מצד שפרצו הגדר תחלה עם כל זה נענש עליהם. והקרוב מפני שעשה בהם נקמה יותר מדאי כי בהכריתו כל זכר מהם [שם] אבד שמם וכאילו נלקחה נחלתם מהם. והיוצא מכל מה שאמרנו שיהיו אלה השלש מניעות הבאות בשעיר ועמון ומואב מצוה לדורות. ומכל מקום כיון שבא סנחריב ובלבל את העולם (ידים פ"ד מ"ד, ברכו' כ"ח.) הותרה ארצם למלך המשיח, כמו שאמרו בחלק מארצם (חולין ס': וש"נ) עמון ומואב טהרו בסיחון. ועוד שיכריתם האל יתברך ויתעלה ותשאר ירושתם לנו ולכן כתוב (עובדי') וירשו הנגב את הר (שעיר) [עשו]. ואם כן הדבר כמו שחשבנו נתרבו לנו שלשה לאוין בחשבון שס"ה. אבל נאמר כי הקדש בעלי מומין למזבח ושחיטתן וזריקת דמן והקטרתן (לאוין צ"א—ד') כולם מצוה אחת אף על פי שלוקין על כל אחת לפי שהכוונה בכולם למנוע עשיית הקרבן מבעלי המומין. ולשון התורה (אמור כ"ב) כך הוא לא תקריבו. וכבר אמרתי עוד שלשון התורה הוא נמנה במצות ואפילו בעניינים חלוקים הנמנעים בשם אחד. והאל המיוחד, אשר ממנו לבדו אפחד, יקבצנו יחד, אל העיר אשר נקרא שמה (סוף יחז') י"י שמה. ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה.
<h2>דף קמ.</h2>
המצוה הששית שנמנענו מלאכול הצפור ששחטו אותה לטהרת המצורע. למדו זה בעלי הקבלה מריבוי המקרא. אמרו בשלישי שלקידושין (נ"ז.) כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה. ואמנם איסורה מן התורה הוא ואוסרת במשהו כמו ששנינו באחרון שלעבודה זרה (ע"ד.) ואלו דברים אסורים ואיסורן בכל שהוא צפורי מצורע ושער נזיר. ואם היה איסורן מדבריהם לא היו אוסרות בכל שהן לפי שאין דבר מדברי סופרים אוסר בכל שהוא אלא בדבר שיש לו מתירין כמו שמפורש בראשון שלביצה (ג':), חוץ מאיסורי עבודה זרה שהחמירו בהן בכל ענין ויש להם עיקר מן התורה. ומפורש בפרק אחרון שלשחיטת חולין (ק"מ.) שדורש כל צפור טהורה תאכלו מכלל דאיכא אסורה ומאי נינהו שחוטה דמצורע והקשינו מסופיה דקרא נפקא וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחוטת מצורע ומתרץ לעבור עליה בעשה ול"ת ושם חקרו ולוקמה בטרפה ולעבור עליה בעשה ולא תעשה וכו'. ומכל הדברים נלמוד שהיא בלאו גמור מן התורה. וכן מוכיח עוד בראשון שלבכורות (ט':) אמרו בערלה וכלאי הכרם ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושער נזיר ר' שמעון אומר כולן אינן מטמאין טומאת אוכלין לפי שאינו אוכל שראוי להאכילו לאחרים. ואם היה איסורו בין לעצמו בין לאחרים מדבריהם מטמא הוא טומאת אוכלין מן התורה ולא גזרו בדבר להקל עליו אלא להחמיר עליו. וכ"כ הרב בחבורו הגדול בפרק אחד עשר מן ההלכות (טו"צ ה"ז) האוכל כזית מן הצפור השחוטה עובר על עשה ועל לא תעשה שנ' וזה אשר לא תאכלו מהם מפי השמועה למדו שזה לרבות הצפור השחוטה. ואם כן ראוי לנו למנות המניעה בחשבון שס"ה לאוין. ואמנם הרב מפני שלא ימנה בלאו שבכללות אלא אחת (ש"ט עמ' קס"ד) לא זכרה בחשבונו במאמר הזה שהרי היא באה בלאו אחד עם עופות טמאים. וראיתי עוד לרב שלא חייב באכילתה מלקות ולא זכרה בכלל הלוקין בהלכות סנהדרין (פי"ט). ואפילו אם חשב אותה לאו שבכללות למה לא ילקה עליה בפני עצמה והוא ז"ל מחייב בכל לאו שבכללות אחת וכיון שהוא מודה במדרשה שהוא תורה ומפי השמועה למדו אותו היה ראוי להלקות עליה כמו שנהג גם הוא במצות אחרות לחייב בהן כרת ומלקות מדין גזירה שוה ושאר המדות כשבא בתלמוד שהוא מן התורה (שרש ב'). ובזה המקום ראיתי לדבר עוד בעגלה ערופה ושער נזיר ופטר חמור שהם גם כן מדרשים אלא שאינם באים בלשון לאו. אלא אמרו בעגלה ערופה (קדושין נ"ז. וש"נ) כפרה כתיב בה כקדשים. ובשער נזיר אמרו (שם:) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו גידולו קדוש. ובפטר חמור למדו (בכורו' י':) גזירה שוה מעגלה ערופה. ואלו אם נאמר שימנו בשס"ה מצות לא תעשה לא הוזכר ולא נדרש בהם לאו ואם אינן באות ג"כ בחשבון רמ"ח מ"ע היאך נוציא אותן מחשבון מה שנצטוינו והן מה"ת ועכ"פ יכנסו בכלל תורה צוה לנו משה. אבל הנכון שנאמר בשער הנזיר שימנה בכלל עשה שאמר יתעלה (נשא ו') קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. וכיון שבא הפירוש שיהיה גדולו קדוש ולא נהנה בו אם כן הוא לאו הבא מכלל עשה. אבל עגלה ערופה שכתוב בה כפרה כקדשים תהיה מניעה כמותם. ופטר חמור הנלמד בגזירה שוה יהיה גם כן מניעה נמנית לעצמה. כמו שנחשוב ערל שאכל תרומה מן המניעות והוא נמנה מצות לא תעשה אחת ולוקה והיא באה מן הפסח בגזירה שוה כמו שהזכיר הרב במצות קל"ו [אצלנו קל"ה]. ולא בא באוכל פגול לאו ולא כרת מבואר ונלמד בו בגזירה שוה (במצוה דלעיל) ולוקין עליו.
